תקשיבי, עבר ערב פסח וכאבי הגב נעלמו! איך זה יכול להיות? דברתי עם בעלי על כך, וגם הוא אומר: מאז שלמדנו לדבר נכון, בשפה הזו של בחכמה יבנו, אין צורך לכאוב. רוצים מבקשים קשה משוחחים. כואב מדברים. למדנו לדבר בנחת [כמעט ללא כעסים והאשמות] אנחנו מבינים אחד את השני ,נכונים לעזור אחד לשני, אין צורך לדבר בשפת הכאב. במבט לאחור אני שם לב! קנינו שפה חדשה! ד' תודה! ותודה לך שרה השליחה הנאמנה.

אדברה, שלום רב! אני ממש שמחה לכתוב לך מה היה פה היום אחה"צ. אתמול חזרנו מפגישה אצלך אחרי משבר שחווינו. עזבנו את הבית בשקט. בדממת לוחמים. זה לא פעם ראשונה שקורה לנו. אנחנו כבר אצלך חצי שנה ונפלנו. אך אני חיבת להיות כנה שגם ברגעים הקשים של הנפילה היתה שם איזו תקוה כי מחר או עוד כמה ימים ניפגש. נדבר. נפשט. נבין. ואכן באנו דברנו, לא היה קל. נגענו במקור. הגענו לשורש הנפילה. הבנו אחד את השני וחזרנו אחרת. מה אני באה לספר? שמעתי את דבי שלי לוחשת לאפי: תראה, היום אמא מחייכת כמו כל החודשים האחרונים. אבא גם הוא נראה שמח. כמו מלפני... כל מילה מיותרת.

אדברה שלום. איני מאמינה בעצמי שאני זו הכותבת. הגעתי אליך לפני 10 חודשים שבורה שפופה חסרת תקוה. בקושי האמנתי שיכול משהו להשתנות והנה אני פה היום כותבת לך מרצוני החופשי מה עבר עלינו. בתחילה זה היה נראה מוזר להגיד כך במקום כך מה זה כבר משנה הרי היעד ידוע אני רוצה את זה והוא רוצה את זה. לא ויתרת בקשת שנתרגל שנתחיל במשהו אחד לשבוע, ששבוע אח"כ נוסיף עוד משהו. עמדת עלינו בעדינות אך בנחישות עד שרכשנו כללי דו שיח. תרגלנו אצלך, אולי קצת במבוכה, ואח"כ ביננו בבית. היום, לא להאמין ולהודות לד' איך זה הפך לחלק אינטגרלי מאיתנו, תודה לך. היית שליחה נאמנה.